כשהם "לא רוצים בקשר" – האשמות ומציאות פנימית בנתקים משפחתיים

גשר שבור המשתרע מעל עמק עמוק, עם משפחה עומדת בצד אחד ודמות בודדה ניצבת בצד השני. בני המשפחה מביטים בחלקם לעבר הדמות, בעוד אחרים מפנים מבט. הדמות הבודדה ניצבת על קצה הגשר השבור, מתבוננת אל המשפחה שמעבר לקרע. האווירה דרמטית ומלאת רגש, עם ערפל הממלא את העמק שמתחת וקרן אור רכה החודרת מבעד לעננים, ומאירה חלק מהגשר. הסצנה מבטאת נתק רגשי ומשפחתי לצד תקווה ואפשרות לחיבור מחודש.

כשהם "לא רוצים בקשר"
האשמות ומציאות פנימית בנתקים משפחתיים

"הוא לא רוצה בקשר איתנו"

"היא לא רוצה לשמוע מאיתנו"

"לא אכפת לו/לה ממני"

"הם נידו אותי"

"אני רוצה קשר, הוא/היא לא"

"אם הם מתנהגים כך, לעולם לא אוכל להיות איתם בקשר"

"עד שהוא/היא לא יקח/תיקח אחריות על מה שעשה/תה, לא נוכל להיות בקשר"

"עדיף לי להיות בנתק מאשר להיות בקשר איתו/איתה/איתם"

משפטים אלה נשמעים שוב ושוב בקליניקה, באופן מפורש או מרומז, מכל הצדדים במערכת המשפחתית שנוגעים בנתק. אני שומע אותם מהורים שאחד או כמה מילדיהם התרחקו מהם, מאחים ואחיות שהאח/ות שלהם מנותקים מהם, וממי שמנותק/ת ממשפחתו/ה.

מהניסיון הטיפולי רב השנים, במיוחד במקרים של יחסים משובשים או כשיש נתק ממשי, אין טעם להתווכח עם האמירות האלה. לעתים קרובות הן אכן משקפות את המציאות הנוכחית בעיני מי שאומר/ת אותן.

אחת מהשאלות המרכזיות היא: מה ניתן לעשות במצב כזה?

שתי דרכים להתמודדות עם נתק משפחתי

דלת גדולה וסגורה מפרידה בין שני צדדים. בצד הימני של הדלת, אדם בודד נראה דוחף ומנסה לפתוח אותה, בעוד שבצד השמאלי עומדת קבוצה של אנשים, ככל הנראה משפחה, שצופים בדלת אך אינם נוקטים פעולה. הפער בין הדמות היחידה לקבוצה יוצר תחושת נתק ומאמץ חד-צדדי לחיבור מחדש.

האור החודר מבעד לסדקי הדלת מרמז על תקווה, אך הנוכחות השקטה של המשפחה בצדה האחד והמאמץ הנואש של האדם בצד השני מדגישים את תחושת הריחוק והכמיהה לחידוש הקשר

יש כמובן הרבה דרכים להתמודד עם המצב. אני רוצה להציג כרגע שתיים מהן.

הדרך הראשונה: המתנה, הגנה (וגם מנוחה מסוימת)

לדרך זו יש יתרון מסוים – למרות שהכאב נשאר, הוא הולך ואיכשהו מתכהה. לעיתים קרובות משהו פנימי נארז בתוך שכבות של הגנה והצדקה. זוהי דרך שמשאירה אותנו צודקים, חזקים, אולי נעלבים, ובטווח הארוך – יותר מוגנים.

וכן, לעיתים זאת הדרך המתאימה ביותר.

אבל למחיר של השארת מבנה הנתק בתוכנו יש השפעה משמעותית (בין אם נחליט להיות בחיבור או לא). [להעמקה בנושא המחירים של מבנה הנתק הפנימי, ראו במאמרים נוספים באתר].

הדרך השנייה: עבודה פנימית פרואקטיבית

הדרך השנייה היא להיות פרואקטיביים – לקחת אחריות ולהתחיל בעבודה פנימית משמעותית.
אני לא מתכוון לעשות דווקא משהו "חיצוני" במובן של לחדש את הקשר באופן ישיר
(לעתים פעולה ישירה כזאת לא תצליח בלי עבודת עומק מקדימה).

זו לא עבודה שאמורה להיעשות מתוך ציפייה שהמצב הפנימי או החיצוני ישתנה במהירות. זהו תהליך של ריפוי ועבודה פנימית שיש לנו אפשרות לעשות – עבודה על משהו בתוכנו, ועל משהו במערכת הגדולה יותר (למשל על האישית, המשפחתית, הבין-דורית, הנשמתית, או בדרכים אחרות – ראו מאמרים אחרים באתר).

החשיבות של עבודה עם ליווי מקצועי

זה לא תמיד נוח לכתוב את זה, אבל חשוב להדגיש נקודה מאתגרת:

גם עם עזרה מקצועית, ריפוי נתקים משפחתיים, במיוחד אם הם עמוקים והרמטיים, הוא תהליך מורכב ומאתגר. נדרשת התמדה, נחישות וגמישות, יחד עם עבודה מקצועית, כדי לאפשר לקשרים להבריא.

בלי עזרה מקצועית, זה כמעט בלתי אפשרי. המבנה הפנימי של הנתק עמוק מדי (במיוחד אם הוא מתמשך), מושרש מדי ולעתים מאוד מאוד מתעתע, מכדי שנוכל לגרום לתנועה של ריפוי לבד. אנחנו זקוקים למרחב בטוח ולעבודה פנימית לא מתבלבלת כדי לעשות את המסע לעבר הריפוי.