אחריות מזויפת לעומת האשמה בריאה

כיצד האשמת אחרים יכולה להיות בריאה ומזינה?

המאמר הקודם עסק בשאלה: "האומנם זוהי בחירה להיות קורבן?" והובאו בו משפטים כדוגמת: 

🔷 "הכל זה באחריותי שלי"
🔷" אף אחד לא אשם במצבי"
🔷 " אני אחראי בלעדי לחיי"
🔷 "כל מה שקרה הוא בגללי"

משפטים אלה, נכונים ככל שיהיו מנקודת מבט "רוחנית", בריאה ורחבה, עלולים להכשיל את אלה שמחזיקים בהם, לסבך אותם ולמנוע מבעדם לכעוס ולעבד את הפגיעה. כתוצאה מכך, אנשים אלה עלולים להישאר "תקועים" ולא להצליח להניע את חייהם לטובה. 

משפטים מהסוג: 

🔷 "הם אשמים"
🔷 "הכל זה בגלל שההורים שלי עשו לי את זה"
🔷 "זה לא בסדר איך שהם התנהגו"
🔷 "תתביישו לכם שכך התנהגתם כלפי"
שנראים לעיתים לא "רוחניים" ולא "לוקחים אחריות", יכולים לעזור לאנשים לצאת ממצבם, לעבד את הפגיעה ולעזור להם להתפתח ולממש את חייהם.

אם כך, מהו ההבדל בין האשמה "בריאה" לבין לקיחת אחריות לא "בריאה"? 

מלכודת האחריות המזויפת: "אני אחראי/ת להכל" ו"אני יוצר/ת את חיי" 

אנשים שפגעו בהם, קורבנות בהווה או בעבר, שאומרים, טוענים או מרגישים שהם אנשים בוגרים שאחראים על עצמם ואין להם רשות לבוא בטענות לאחרים על מה שקרה להם, עלולים להיכנס למלכודת ה"אחריות המזויפת". מלכודת זו, עלולה להשאיר אותם בכאב הפגיעה, כך שלא תאפשר להם לעבד את הפגיעה ולצאת מהמצב, למציאות חיים טובה יותר. 

לרוב, קורבנות אלה מחונכים לעובדה שאסור להם לבוא בטענות. הם מרגישים, לעתים בצדק רב, שאם הם יאשימו אחרים, אזי מצבם לא ישתנה ואולי אף יוחמר. לדוגמא: יאשימו אותם במצב שגרם לפגיעה, או שיאמרו שמדובר באירוע שהיה בעבר והוא רלוונטי להיום. 

הקורבנות הללו מחונכים לשתוק ולחשוב, שכל מה שקרה או קורה, קורה בעיקר באשמתם ואם היו מתנהגים אחרת, הדברים היו משתנים. חלקם אף מאמין, שלמעשה, לא באמת קרה להם משהו משמעותי בעבר שמצדיק את מצבם בהווה. 

הם סבורים, שהסיבה שהם "תקועים" בחייהם קשורה אליהם ולדבר מה שפגום בהם ושהעובדה שהם לא יוצאים מ"התקיעות" בחייהם, קשורה אליהם. למשל, הם עלולים להאמין שהם עצלנים, חלשים, פגומים וכד'. 

אם הקורבנות נפגעו מהוריהם, לעתים קרובות נראה שהם חונכו "היטב" להבנה ש: אסור להם לבוא בטענות, היות והם אנשים מבוגרים שאחראים על עצמם. גם אם נעשו להם דברים, עליהם לטפל בזה בעצמם, לצאת מהמצב  בו הם מצויים  ולא לבוא בטענות לאחרים.  

גישת "האחריות המזויפת", תזכה בדרך כלל לחיזוק גדול מקרב הסובבים (שותפים סמויים ותוקפים), במיוחד אם הם קשורים לפגיעה. 

אין ספק, שהגישה שהאדם אחראי לחייו ולמצבו עשויה להיות מועילה. כאשר היא מופיעה בצורתה הבשלה, מדובר על גישה שלוקחת אחריות וניתן לעבוד איתה. 

עם זאת, כאשר הגישה מגיעה טרם זמנה, היא עלולה להיות מכשילה ביותר. למשל, היא עלולה לגרום לכך שהאדם לא יעבד את הפגיעה, את הכאב ואת כלל המשא שהיא טומנת בחובה. 

גישה זאת, אשר מגיעה לפני עיבוד הפציעה והכאב, מובילה לעתים קרובות לחיי כאב, תקיעות, קושי הולך וגדל ובמקרים קיצוניים לחוסר תפקוד בתחומים שונים בחיים.

בגישה זו, הקורבנות לא יצטרכו להרגיש חלשים ופגיעים ולא יצטרכו לכעוס על מי שפגעו בהם. . 

מנקודת המבט של תנועה וזרימת האנרגיה, נראה שהאנרגיה הלא מודעת הנדרשת להדחקת הפגיעה (שעוזרת לא להרגיש את הכאב הטמון בפגיעה), היא כל כך גדולה, שלא נשארת מספיק אנרגיה לעשייה בהווה ובעתיד ולמימוש עצמי. 

גישת "האשמה המקדמת"

גישת "האשמה המקדמת", שלרוב קל יותר להתחבר אליה ולעבוד איתה באמצעות מטפלים מיומנים, רואה את הפגיעה, המשא והכאב של הקורבנות ועוזרת ליצור תנועה מרפאת. 

בגישה זו, הקורבנות מאשימים, כועסים ולעתים אף "נלחמים" וטוענים טענות כלפי האנשים שתקפו אותם וכלפי אלה ששיתפו איתם פעולה (שותפים סמויים). הם מפנים כלפיהם אצבע מאשימה על מעשיהם וכתוצאה מכך, הם מתחילים להרגיש את הכאב ואת משא הפגיעה. 

האנרגיות ה"תקועות" בפגיעה והאנרגיות שהופנו להדחקת הפגיעה, מתחילות לשחרר את אחיזתן ונוצרת תנועה פנימית, שבהמשך הופכת להיות תנועה חיצונית בחיים. תנועה זו, מובילה לשחרור ה"תקיעות", הוצאת דברים אל הפועל ומימוש עצמי הולך וגדל. 

במהלך התהליך, אנשים מבינים, שלא הכל קרה באשמתם, אלא שהדברים קרו להם בעיקר בגלל שאחרים עשו להם את מה שעשו. 

למעשה, היכולת לכעוס על התוקפים, תוך הקשבה טובה של טיפול והתמודדות בריאה עם אמירות התוקפים והשותפים הסמויים, שטוענים שלא היתה תקיפה, שלא קרה כלום או לא קרה כמעט כלום, ו/או מה שקרה היה בעבר ועכשיו הם (הקורבנות) צריכים לטפל בזה בעצמם, מאפשרת לקורבנות, להתמודד טוב יותר ובאופן מפתיע, להפסיק להיות קורבנות. 

חשוב להבין, שהכאב והאשמה, הקשורים לתהליך זה מניעים אותם לפעולה, לעיבוד רגשי של מה שהיה ובהמשך, ליכולת תנועה ומימוש עצמי טובה יותר בחיים.

פרדוקסלית, לעתים, אנשים שפועלים בגישה זאת ועובדים עם עצמם, מגיעים במהלך חייהם ליכולת להיות אחראים לחייהם, ממקום "בוגר". 

סיכום הגישות: בהיבט של פגיעה מצד ההורים

קורבנות אשר נפגעו, נודו, קופחו, הותקפו או "פשוט" קיבלו יחס קשה מהוריהם, מחונכים לרוב ש"אין עם מי לדבר" ואין טעם לבוא בטענות. לעתים קרובות, הם משתדלים "להסתדר" עם התקיפות שאותם חוו ומנסים שלא ל"האשים" ולא "לשפוט" אחרים. כאשר קורבנות אלה "נתקעים" בחייהם, הם סבורים שהבעיה העיקרית היא בהם ולא במה שהם חוו בעבר (או בהווה), מהוריהם. 

לעתים קרובות, ההורים, האחים, בני המשפחה המורחבת, חברי המשפחה וידידי המשפחה, יתמכו בגישה זאת ו"במידת הצורך" יובילו אותה. הם יטענו, בצורות שונות, שכך הם פני הדברים. 

בגישה הראשונה, הקורבנות יפנימו את כל מה שנאמר, ירגישו שכך אכן המצב ולעתים, לא יצליחו לצאת מהתקיעות ומהקשיים שמצב זה הוביל אותם. 

בגישה השנייה, הקורבנות (לרוב באמצעות טיפול תומך), יתייחסו למה שהתרחש, יאשימו, יכעסו על ההורים 

ולא יקבלו את ההגמוניה שלהם, מה שיוביל לאורך זמן לעיבוד הפגיעה, ליכולת הפעולה, לעשייה בחיים ולמימוש עצמי. 

מובן הוא, שבחיים הגישות אינן דיכוטומיות וקיימת אפשרות לעבור מאחת לשנייה. לדוגמה: ייתכן מצב שבו הקורבן מאמין שהכל בגללו ובאחריותו (הגישה הראשונה) ובמהלך החיים, יעבור לכעס והאשמה כלפי התוקפים שלו, ובהמשך לעיבוד הפגיעה ולתנועה מרפאת למימוש העצמי שלו (הגישה השנייה).

© כל הזכויות שמורות לאור שחר ו/או לדרך העומק