דרכים מקובלות להתמודדות עם כתיבת תיאורי מקרה

במאמר קודם, הוצגו מניעים שעומדים מאחורי כתיבת תיאורי המקרה והמורכבויות שהם טומנים בחובם. המאמר דן, בין היתר, בבעיה המרכזית והמהותית בכתיבת תיאורי מקרה, בשאלות האתיות העולות בעקבותיהם ובמספר נקודות שכדאי להכירם בכדי לצמצם את הפגיעה במטופלים. 

המאמר הנוכחי, מציג מספר פתרונות מקובלים לשאלת תיאורי המקרה. 

לא לכתוב תיאורי מקרה בכלל

ויתור מוחלט על כתיבת תיאורי מקרה, הוא הפתרון הרדיקלי הפשוט ביותר. במבט ראשון, נראה שפתרון זה שומר על המטופלים, אולם, בה בעת, הוא עלול להיות קשה ובלתי אפשרי להכלה עבור מטפלים מסוימים. פתרון זה עלול לפגוע במרחב הטיפולי ובסופו של דבר, גם במטופלים עצמם. 

נראה, שעבור מטפלים חסרי נטייה או רצון לכתיבת תיאורי מקרה, זהו הפתרון המתאים ביותר. לעומתם, מטפלים בעלי רצון או נטייה לכתיבה, עלולים להתקשות מאוד לחיות בשלום עם פתרון זה. 

הניסיון המצטבר לאורך השנים, לרבות במסגרת העבודה של "דרך העומק" מלמד, שכאשר לא מתייחסים לחלק מסוים במערכת, דברים יכולים להסתבך מאוד. במקרה זה, כאשר מנסים להוציא מ"המשוואה" את רצונם הפנימי של חלק מהמטפלים, לכתוב תיאורי מקרה ולעתים אף מכחישים קיומו של רצון זה, הדבר עלול לגרום להסתבכות גדולה. 

במילים אחרות, מטפלים המעוניינים לכתוב תיאורי מקרה, אולם לא עושים זאת באופן גורף בשל החשש שמא זה יפגע במטופלים שלהם, עלולים לשלם על כך מחיר כבד. המחיר הכבד יפגע לא רק בהם עצמם, אלא גם במרחב הטיפולי ואולי בהמשך, באופן עקיף ובלתי נראה, גם במטופלים שלהם. 

ניתן לסכם ולומר ש: 

🔹 מטפלים המעוניינים לכתוב תיאורי מקרה ובוחרים שלא לעשות כן, מומלץ שיעשו עבודה פנימית מעמיקה (עם עצמם, עם פרטנרים ובהדרכה שלהם), כך שיוכלו "לחיות בשלום" עם פתרון זה ואולי גם להיבנות ממנו. 

🔹 הפתרון שלא לכתוב תיאורי מקרה כלל (כאופציה גורפת, או כאופציה חלקית), בשל פוטנציאל הפגיעה שלהם, עשוי להיות לעתים המתאים והנכון ביותר. 

שינוי שם המטופל/ת

הפתרון המיידי והטריוויאלי בעת כתיבת תיאורי מקרה הוא, לשנות את שמות המטופלים שעליהם מבססים את תיאור המקרה ויחד איתם שינוי פרטים קלים, או מהותיים בסיפור (ראו פירוט בהמשך). 

לשינוי שם המטופל ולשימוש בשם בדוי (כגון: שינוי השם מוטי ליונתן, או לדגנית), יש ערך רב. עם זאת, חשוב לדעת שמדובר בפתרון, שאם פועלים על פיו, כדאי לעשותו בתשומת לב:

ראשית, שינוי השם יחד עם שינוי פרטים קלים בסיפור, עדיין משאיר את המטופלים חשופים ופגיעים. במהלך שלושת העשורים האחרונים, נתקלתי מספר פעמים במקרים בהם אנשים או חבריהם, קראו תיאורי מקרה והבינו שהוא מתבסס עליהם (חלקם אף התעמתו עם המטפלים שלהם, שכתבו תיאור מקרה זה ללא רשותם).

שנית, לעתים נראה שבאופן לא מודע, מטפלים משנים את השמות עליהם מתבססים תיאורי המקרה, באופן שקשור לשמם המקורי של המטופלים עצמם. למשל: תומר הופך לתמיר, או רינת הופכת לגילה (משמעות דומה), מה שמקל על "פענוח" השאלה במי מדובר. 

בהקשר זה, כדאי לציין את האפשרות המעניינת, שמספר מטפלים הנוטים לכתיבה ספרותית-פסיכולוגית, משתמשים בשמות המייצגים דבר מה מהותי הקשור לתיאור המקרה. למשל, אם מדובר על תיאור מקרה הקשור לאשליה  – הם בוחרים בשם מאיה, או אם מדובר בסיפור הקשור לדמות רגישה ובעלת מזג נעים, הם קוראים לדמות נועם. 

לסיכום:

🔹 כאשר מבססים את תיאור המקרה על מטופלים, יש לשנות את השמות שלהם בתשומת לב רבה.

🔹 יש לשים לב שפתרון זה, למרות היותו הכרחי בהרבה מקרים, הרי שהוא לא מספק הגנה מספקת על המטופל. 

שינוי פרטים קלים בסיפור

הפתרון ה"קלאסי", המועדף מעשית על ידי מטפלים רבים שכותבים תיאור מקרה הוא, לשנות פרטים קלים בסיפור. מדובר בשינוי פרטים שאינם משנים מהותית את הסיפור, לא פוגעים באמינותו ולא פוגעים ביכולת הקורא להתחבר לנושא העיקרי של תיאור המקרה. 

שמות, מצב משפחתי, מיקום מגורים ולעתים אפילו מין המטופלים, הם שינויים שכיחים (בתנאי שהם לא משנים את מהות סיפור המקרה). לדוגמא: במקום לכתוב שיוסי הוא מתכנת מחשבים בחברה קטנה, עשויים לציין שהוא מהנדס בחברה גדולה. במקום שיכתבו שיש לו 3 ילדים, משנים את מספר ילדיו ל 2. כאמור, במקרים מסוימים משנים גם את מין המטופלים כך, שבמקום לכתוב תיאור מקרה על יוסי, כותבים אותו על רונית. 

היתרונות של גישה זו רבות, להלן שתיים מתוכן: 

🔹 המטפל שכותב את תיאור המקרה, מרגיש שהוא מסווה את המטופל שעליו הוא כותב ומרגיש בנוח עם עצמו.

🔹 תיאור המקרה נאמן למציאות, נותן נופך אמיתי ומקל על השומעים או על הקוראים, להבין את תיאור המקרה. 

יחד עם זאת, לגישה זו חיסרון מרכזי מהותי: הוא לא שומר מספיק על המטופלים. למרות שהמטפלים מרגישים שהם הסוו את הסיפור המדובר, הרי אנשים שמכירים את המטופלים ויודעים מי היו המטפלים שלהם, יכולים לזהות בקלות יחסית במי מדובר, מה שעלול לגרום לפגיעה במטופלים. 

קבלת הסכמת המטופלים עליהם מבססים את תיאור המקרה

לדעת רבים, קבלת הסכמה מהמטופלים עליהם מבססים את תיאור המקרה, הוא פתרון שנחשב לאתי ביותר.

לפי גישת "דרך העומק", קבלת הסכמה מהמטופלים לכתיבת תיאור המקרה המבוסס עליהם, עשוי במקרים מסוימים, להיות תנאי הכרחי לפרסומו. אולם, כמעט לעולם הוא איננו תנאי מספיק בכדי לקבל את הלגיטימיות האתית לעשותו (הרחבה על כך ופתרונות, ניתן לקרוא בחלק הבא של המאמר). 

בשל העובדה שהאפשרות לקבל את הסכמת המטופל לכתיבת תיאור מקרה היא רחבה ביותר, נוגע מאמר זה במספר נקודות מצומצם הקשורות לכך. 

הפרת המרחב הטיפולי והשאלה "מי במרכז?"

בחלקו הראשון של המאמר נכתב ש "בתהליכים הטיפוליים, ההסכם הבסיסי בחדר הטיפול הוא, שהמטופל נמצא במרכז והמטפל נמצא עבור המטופל".

מכאן ניתן לומר, שכאשר המטפלים (ההורים מבחינה סימבולית), מבקשים מהמטופלים (הילדים מבחינה סימבולית), רשות להשתמש בהם כמרכז של תיאור מקרה, מדובר למעשה בסוג של שיבוש מבנה המרחב הטיפולי.  

במקרה זה, לא רק שאין מדובר על הסכמה בין מבוגרים ששווים בכוחם, בשיפוטם ובשיקול דעתם, אלא לעתים מדובר ביחסי הורים-ילדים ממש. יחסים בהם ההורים-המטפלים, מבקשים מהילדים-המטופלים, לתת להם משהו לטובתם האישית (של המטפלים), משהו שעלול לפגוע בהם (במטופלים). 

רציה – כאשר ההסכמה היא לא הסכמה חופשית

מתוך הבנת מערכת היחסים המיוחדת בין המטפל למטופל, יש להבין שכאשר המטופלים מאשרים למטפלים להשתמש בתיאורי מקרה המבוססים על הסיפור שלהם, לא תמיד מדובר בהחלטה של אנשים בוגרים, חופשיים, עם שיקול דעת שניתן לסמוך עליו לגמרי. 

למשל, המטופלים (בין אם הם בטיפול כעת ובין אם סיימו את הטיפול מזמן), עלולים לפעול מתוך רצון לרצות את המטפלים שלהם, שיאהבו אותם ויחשבו עליהם דברים טובים (כמו שילדים רבים מבקשים מהוריהם שיתנהגו כלפיהם) ולא מתוך רצון חופשי. 

למעשה, כפי שכיום נהוג להתייחס בחשדנות להסכמה ביחסי מרות, כך כדאי להתייחס בהסתייגות להסכמה "חופשית" שנותנים מטופלים או מטופלים לשעבר, למטפלים, שיוכלו להשתמש בהם כבסיס לתיאורי מקרה (במיוחד במקרה שבו מדובר במטפלים הלהוטים לפרסם תיאורי מקרה, או מנחים כריזמטיים במיוחד). 

כאשר בקשה היא לא ממש בקשה

מטפלים, הקשורים לקודי האתיקה של הגילדה שלהם (למשל, פסיכולוגים כפופים לקוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל), מחוייבים לעתים לקבל הסכמה ממטופליהם, לפני שהם משתמשים בסיפור שלהם כתיאור מקרה. 

עם זאת, לאורך 25 השנים האחרונות, פגשתי במספר מקרים (מועט אומנם), בהם מטופלים לשעבר הרגישו שההסכמה שהם נתנו לשימוש בהם כתיאורי מקרה התקבלה בערמומיות. למשל:

🔹 הם חשבו ששואלים אותם שאלה כללית-תיאורטית ולא הבינו ששאלו אותם שאלה מחייבת. 

🔹טענו, בדיעבד, שהם לא הבינו מהותית על מה החתימו אותם. 

המטופלים לא מבינים את משמעויות ההסכמה שלהם

כאשר מטופלים מסכימים שישתמשו בהם כ"תיאורי מקרה", במיוחד אם הם לא מגיעים משדה הטיפול, הם לא תמיד מבינים את המשמעויות העתידיות האפשריות ביחס אליהם ולעיתים גם ביחס לסביבתם הקרובה. 

מטופלים לא תמיד יודעים היכן תיאור המקרה יפורסם (למשל: ספר, כתב עת מדעי, רשת חברתית וכד') ואת ההשלכות הנובעות מכך. לדוגמא, מי קהל הקוראים של תיאור המקרה. 

המטופלים לא תמיד יכולים לנבא מה תהיה תגובתם ומהן ההשפעות שיחולו עליהם, לרבות איך ירגישו כאשר יראו את הסיפור שלהם מפורסם. בהקשר זה חשוב לציין, שלעיתים סיפורי המקרה הנכתבים על ידי המטופלים מסופרים מנקודת מבט שאיננה מחמיאה למטופלים ו/או לא נאמנה למציאות שהייתה, או כפי שהם תופסים אותה (ראו גם בחלק האחרון של המאמר, על סיפורים עם סוף אופטימי ולא אמיתי). 

מן הצד השני, למטפלים אכן קשה מאוד לנבא ולדעת היכן באמת יפורסם תיאור המקרה, לא תמיד ניתן לדעת איך תיאורי המקרה ישפיעו על המטופלים ואיך פרסומם יפגוש אותם ב"אני העתידי" שלהם. זאת ועוד, לא תמיד המטפלים יכולים ורוצים להסביר למטופלים (ולפעמים לעצמם), את ההשפעות העתידיות האפשריות ואת המשמעויות שעלולות להיות למטופלים שעליהם נכתבים תיאורי המקרה. 

סיכום

קבלת הסכמה מהמטופלים לביסוס כתיבת תיאורי המקרה על סיפורם, היא חשובה מאוד. עם זאת, יש לזכור שכדאי להשתמש בה בזהירות הראויה ולהבין, שהסכמה של מטופלים עדיין איננה מספיקה כדי "לשמור" עליהם. למעשה, הסכמת המטופלים היא רק רכיב אחד מתוך מכלול רכיבים המאפשרים להם לפרסם את סיפורי המקרה באופן אתי (ראו בחלק הבא על עבודתם הפנימית של המטפלים בדבר שיקול הדעת שעליהם להפעיל לאחר הסכמת המטופלים).

שינוי מהותי של הסיפור

שינוי הסיפור כולו, מהמסד ועד הטפחות, עד כדי שינוי הסיפור כולו, עשוי להיות פתרון טוב וזאת למרות חסרונותיו הבולטים.

בפתרון זה, משנים לחלוטין את הסיפור ומשתמשים בסיפור המקורי כגרעין רחוק שמהדהד באופן קלוש את הסיפור הכתוב. לעתים, מערבבים מספר סיפורי מטופלים ומשנים אותם באופן רדיקלי. למעשה, ניתן לראות בתיאור מקרה מסוג זה, כסיפור חדש לגמרי.

החיסרון הבולט בדרך זאת  – שבסופו של דבר עלולים להיכתב  סיפורים שטחיים, "פלקטיים", כאלה שקשה להתחבר אליהם ביחס לתיאורי מקרה המבוססים על הסיפורים האמיתיים. דהיינו, הרוב המוחלט של ה"עסיסיות" שהייתה בסיפורים המקורים, עלולה לפחות. 

היתרון הבולט  בדרך זאת – שמירה על המטופלים, על הדיסקרטיות שלהם ועל כל מה שנעשה בחדרי הטיפול.  בנוסף, במקרים רבים אין צורך לקבל כלל אישור מהמטופלים לכתוב את סיפורי המקרה שלהם, היות ולא מדובר באמת בהם, משום שתיאור המקרה המומצא לא מתאר באמת את הסיפור שלהם. 

סיכום

חלק זה עסק בפתרונות מעשיים מקובלים לקשיים ולמורכבות שמעלה עבודה עם תיאור מקרה. באופן מיוחד חלק זה התמקד באפשרויות הבאות:

🔹 לא לכתוב תיאור מקרה כלל
🔹 שינוי שם המטופלים
🔹 שינוי פרטים בסיפור 
🔹 קבלת הסכמת המטופלים עליהם מבוסס תיאור המקרה 
🔹 שינוי מהותי של הסיפור

החלק הבא, שיתפרסם בקרוב, ידון באתיקה המהותית, או בעבודה הפנימית העמוקה שמטפלים צריכים לעשות עם עצמם, בעת כתיבה ופרסום תיאורי מקרה. 

© כל הזכויות שמורות לאור שחר, מחבר המאמר