העבודה הפנימית-מהותית שכדאי למטפלים לעשות בעת כתיבת תיאורי מקרה
חלקו השני של המאמר, דן בפתרונות פרקטיים מקובלים בעת כתיבת תיאורי מקרה. חלק זה, עוסק בפתרונות מהותיים ובעבודה הפנימית שמומלץ למטפלים, כותבי תיאורי המקרה, לעשות לפי "דרך העומק". זהו חלק חשוב ומשמעותי בעבודת המטפלים והמנחים שמעוניינים לכתוב תיאורי מקרה.
האם זה אכן טוב למטופלים שהסיפור שלהם יתפרסם כתיאור מקרה?
האם לאחר שהמטופלים נתנו את הסכמתם לפרסום תיאור המקרה המבוסס על הטיפול שלהם, המטפלים יכולים לפרסם את תיאור המקרה בנחת?
מתוך נקודת המבט של "דרך העומק", בשלב זה מתחילה העבודה "המהותית" של המטפלים/ מנחים שכותבים את תיאור המקרה. בשלב זה, על המנחים והמטפלים לבדוק האם זה אכן נכון למטופלים (בעיקר), למרחב הטיפולי ולעצמם, לכתוב ולפרסם את תיאור המקרה הספציפי שעליו הם עובדים. למעשה, הניסיון ב"דרך העומק" מלמד, שעבודת עומק עם שאלות אלה, טומנת בחובה אפשרויות התפתחות מפתיעות ומהותיות.
מתוך האחריות האתית של המטפלים, בשלב זה עליהם לעבוד עם עצמם, על מנת לבדוק שאכן כתיבה או הרצאה של תיאור המקרה, לא יזיק משמעותית למטופלים עליהם מבוססים תיאור המקרה, או במילים אחרות, האם זה "נכון" בעבורם.
כפי שהוזכר בהקדמה לחלק הראשון של המאמר, המטפלים הם אלה שאחראים במידה רבה על המרחב הטיפולי ובמידה מסוימת על המטופלים. באופן סימבולי, המטפלים הם ההורים – ה"מבוגרים האחראיים" במרחב הטיפולי, ואילו המטופלים הם "הילדים" במרחב זה.
ברמה המעשית, לאחר שהמטפלים קיבלו את הסכמת המטופלים לכתיבת תיאור המקרה המבוסס על סיפורם, על המטפלים לשקול להכריע האם פירסום תיאורי המקרה אכן "נכון" למטופלים ולכל הנוגעים בדבר.
שימו לב שמדובר בנקודה קריטית ומהותית, שנוגעת בעומקן של שאלות אתיות.
איך מטפלים צריכים לעבוד עם עצמם בסוגיה זאת?
בהתאם למפת הדרכים שנוסחה ב"דרך עומק", כדאי לעבוד עם שאלות הקשורות לסוגיה: האם זה נכון לפרסם את תיאורי המקרה של מטופלים ספציפיים כך שזה לא יזיק להם? בדרכים הבאות:
🔷 בעבודה עצמית של המטפלים עם עצמם – באמצעות כלי עבודה אישיים, כגון עבודה עם דמויות פנימיות, כתיבה ספונטנית, בין העולמות.
🔷 בעבודה עם הפרטנרים שלהם – כלומר, להביא את השאלה למרחב זה (עם ההסתייגות המתבקשות המפורטות בחלקו השלישי של המאמר).
🔷 בעבודה במסגרת סופרוייזר (הדרכה).
העבודה עם המדריכים במסגרת סופרויז'ן, מתגלה כרכיב קריטי ומהותי, השומר על המטפלים שלא לטעות בנושא זה.
בשל העובדה שמדובר בנושא טעון ומבלבל, חשוב מאוד בכל שלב בחיים המקצועיים כמטפלים (החל מתחילת הדרך ועד להגעה למומחיות, ו/או לרמת ותק של 40 שנות טיפול ויותר), להביא להדרכה את השאלות הקשורות לכתיבת תיאורי מקרה ספציפיים, בצורה מפורשת ובהירה, כך שהמדריכים יבינו את השאלה שעומדת בפניכם. לעתים, קיימת נטיה בקרב המטפלים להביא את השאלה לסופרויז'ן באופן מעומעם ולא ברור, כך שלא תמיד בהיר למדריכים שאכן ישנה שאלה מהותית במרחב.
רק לאחר עבודה פנימית מקיפה, מומלץ שמטפלים יקבלו את ההחלטה האם הם כותבים את תיאור המקרה הנוכחי, או שלא ומהם הקווים המנחים לכתוב או לא לכתוב את תיאורי המקרה
שני טיעונים שכיחים (ומוטעים) שמטפלים נוטים להשתמש בהם בכדי לקבל לגיטימציה לכתיבת תיאורי מקרה
ישנם כמובן שיקולים רבים שניתן לקחת בחשבון כאשר עובדים בעבודה פנימית פנימית עם נושא זה. במאמר זה, מובאים שני טיעונים שכיחים שמתגלים לעתים קרובות כמוטעים, שכדאי להכירם.
לא להתפתות לטיעון "הסכמה של מבוגרים"
לעתים, לאחר שמטפלים מקבלים את הסכמת המטופלים לכתיבת תיאור המקרה המבוסס על סיפורם, הם משכנעים את עצמם ואת הסביבה שההסכמה היתה חופשית וללא לחץ. הם טוענים שמדובר בהסכמה לגיטימית של המטופלים, היות ומדובר באנשים מבוגרים, שקולים, שאחראים על עצמם ועל ההחלטות שלהם.
כפי שהוזכר קודם לכן, צריך לזכור שבהיבט הסימבולי המטפלים הם ההורים והמטופלים הם הילדים ולכך, מי שאחראי בעיקר על המרחב הטיפולי הם המטפלים. לפיכך, כדאי לזכור שלא להתפתות לטיעון "ההסכמה החופשית בין מבוגרים" כדי לקבל לגיטימציה אתית לכתיבת תיאורי מקרה (ראו את הסעיף שדן ב"רציה – כאשר ההסכמה היא לא הסכמה חופשית").
בין אם הטיפול הסתיים לפני שנים רבות ובין אם הוא מתרחש עכשיו, עדיין, בפריזמה מסוימת, היחסים של הורה-ילד נוכחים בקשר, וההסכמה של המטופל היא במידה מסוימת, הסכמה של ילד כלפי מבוגר.
פרסום תיאור המקרה בכתב עת מקצועי או בקבוצה סודית בפייסבוק
הטיעון שתיאור המקרה יתפרסם במקומות בהם הסיכוי שהמטופל יתוודע אליהם הוא קלוש, הוא טיעון בעייתי.
מתברר, שגם אם המטופלים אינם משתייכים על קוראי המאמרים המקצועיים דוגמת כתבי עת יעודיים ל"פסיכולוגים קליניים", או, להבדיל, הם אינם חברים בקבוצת פייסבוק סודית, בהם מתפרסמים תיאורי המקרה, עדיין קיים סיכוי גבוה שמי ממכריהם יחשפו לתיאורי המקרה ויזהו במי מדובר. משם הדרך לפגיעה במטופלים היא קצרה.
קריטריון לעבודה: מה יקרה אם המטופלים יקראו את הסיפור עכשיו, או בעתיד?
לפני פרסום תיאורי המקרה, חשוב שהמטפלים יתייחסו לשתי שאלות הקשורות לפרקי זמן שונים, הווה ועתיד.
🔷 מה יקרה אם המטופלים יקראו את הסיפור עכשיו, בתקופת הטיפול או, בתקופה זו של חייהם, במקרה שהם סיימו את הטיפול מזמן
🔷 מה יקרה אם המטופלים יקראו את הסיפור בעתיד, למשל בעוד 10 או 20 שנה, איך זה ישפיע עליהם, על מצבם, על הרגשתם, ועל הערכתם את הטיפול שהיה?
ברור, שבלתי אפשרי לחזות את העתיד ולדעת איך המטופלים ירגישו. אולם, כדאי לעבוד עם שתי שאלות אלה לעומק ולהשתמש בהם כאחד המצפנים שיעזרו למטפלים לקבל את התשובה, אם ואיך לכתוב את תיאורי המקרה.
אילו הכל היה ידוע – השטחת ממד הידיעה והפיכתו ממשתנה לקבוע
שיקול נוסף שיכול להנחות בשאלות אתיות בכלל, ובשאלת כתיבת תיאור מקרה בפרט, קשור לממד הידיעה. דרך עבודה זו יכולה לשפוך אור על מערכת שיקולים רחבה שכולנו חיים בתוכה, ולהכניס ריפוי נוסף למערכת.
שיקול "השטחת ממד הידיעה" והפיכתו ממשתנה לקבוע, מגיע מגישות העבודה המעשיות של "דרך העומק" וקשור, בין השאר, לעבודה עם שאלות אתיות בכלל ועבודה עם תיאורי מקרה בפרט. אנו משתמשים בו ב"דרך העומק" על מנת לאפשר לטבע המציאות להתגלות.
הרעיון המרכזי של "ממד הידיעה" הוא, שישנם דברים רבים שברמה הגלויה אין לנו מידע לגביהם, אולם, ברמה אחרת, הדברים ידועים ומשפיעים על המערכת שלנו.
לדוגמא: אם מטופלים אינם יודעים על משהו חשוב שמפעיל את המטפלים שלהם, למשל, שהמטפלים הם בעמדה פוליטית שונה משלהם, הרי שברמה מסוימת, הדבר "נכנס" לטיפולים ומשפיע על המטופלים, אפילו שאינם ערים לכך במודע.
כאמור, בעבודה עם ממד הידיעה, ניתן לעבוד עם עולם שבו ממד הידיעה הוא קבוע, או במקרה של תיאורי המקרה, המטופלים יודעים מהם מערכת השיקולים של המטפלים שלהם ומושפעים ממנה.
מצב זה, עוזר להבין יותר את הקשרים והדינמיקה של יחסי מטופלים ומטפלים והמרחב ביניהם.
תרגיל בין העולמות עם השטחת ממד הידיעה
נסו לחוות עולם אלטרנטיבי לעולמכם, שבו הכל ידוע ובמיוחד, עולם שבו המטופלים יודעים את כל מה שקשור לכתיבת תיאור המקרה שמבוסס עליהם.
למשל, המטופלים יודעים בדיוק:
🔷 כל מה שאתם כותבים עליהם ואומרים עליהם
🔷 מה אתם מסתירים מהם, או האם אתם לא אומרים להם את כל האמת
🔷 מה בדיוק המניעים שלכם
ראו איך זה מרגיש לכם בגוף? איך זה מרגיש בהיבטים אחרים של הוויתכם?
איך זה משפיע על הטיפול שלכם? על התהליך הטיפולי? על חווית הטיפול?
בהמשך, שקלו ועבדו עם השאלה, האם הייתם פועלים אחרת במצב זה?
דוגמאות קונקרטיות לגישה זו
🔷 כתבתם פוסט על דורית, מטופלת שלכם, בלי ידיעתה: שיניתם את הפרטים המהותיים, את השמות וכיו"ב. עכשיו, תניחו שדורית יודעת על הפוסט וקוראת אותו, בשלב זה שאלו את עצמכם: איך זה מרגיש לכם? איך זה משפיע על הטיפול ועל התהליך הטיפולי ?
זכרו, כפי שהוסבר קודם לכן, משהו מההשפעה הזאת נמצא כבר עכשיו בקשר בינכם לבין דורית, המטופלת שלהם.
🔷 כתבתם על יורי שטופל על ידכם וסיים תהליך לפני שנתיים וקיבלתם את הסכמתו לכתיבת תיאור המקרה. אמנם הסברתם לו בדיוק היכן יתפרסם תיאור המקרה ומהן ההשלכות האפשריות מפרסום זה, אולם, שיניתם את סוף תיאור המקרה לאופטימי הרבה יותר ממה שקרה במציאות. דמיינו שהוא יודע ששינתם את סוף הסיפור שלו, בשלב זה שאלו את עצמכם: איך זה מרגיש לכם? איך זה משפיע עליו? על ההתפתחות שלו ועל הטיפול שהיה? למשל: האם הוא מרגיש שאתם מאוכזבים ממנו?
גישת עבודה עם השטחת הממדים השונים ותרגילים מסוג זה, הם רבי עוצמה היכולים להוביל אתכם בדרככם הפנימית והייחודית לכם.
הצרכים החשובים של המטפלים בעת כתיבת תיאורי מקרה והמימוש העצמי שלהם
נכתב רבות על צרכי המטופלים ועל אחריות המטפלים לנהוג באופן אתי כלפיהם. מה בנוגע לצרכי המטפלים?
זה כמעט מובן מאליו, אולם קל לשכחה בהקשר זה, שבמרחב הטיפולי נמצאים גם המטפלים והצרכים שלהם.
מטפלים המעוניינים לכתוב תיאורי מקרה ורואים בכך חלק מהמימוש העצמי המהותי שלהם, אולם נבלמים על ידי כוחות חזקים, עלולים להיות מתוסכלים, תוקפניים, דיכאוניים וכמובן גם מטפלים לא טובים.
כפי שמתבהר שוב ושוב ב"דרך העומק", מימוש עצמי הוא צורך עמוק ומניע לפעולה, מאידך, חוסר מימוש עצמי, גם באופן חלקי, עלול לגבות מחיר גבוה.
כפי שהוסבר קודם לכן, המטפלים אחראים במידה רבה על המרחב הטיפולי ועל מטופליהם, יחד עם זאת, כדאי לזכור שהם אחראים גם על עצמם ועל רווחתם האישית.
קשה לתת פתרונות "אצבע", כאלה שקל לפעול על פיהם תמיד, אולם, הניסיון מלמד, שככל שמטפלים עובדים לעומק עם נושאים באמצעות עבודה אישית, עם פרטנרים וכן באמצעות טיפולים והדרכות, נמצאות הדרכים הטובות והיצירתיות, אשר מאפשרות מימוש עצמי למטפלים וגם מאזנות ושומרות על המטופלים ועל המרחב הטיפולי.
סיכום
מטרתו העיקרית של מאמר זה, להסביר כיצד מטפלים צריכים לעבוד עם עצמם בכדי להבין האם כתיבת תיאורי מקרה מתאימה להם, למטופלים שלהם ולמרחב הטיפולי.
המאמר דן בפירוט:
🔷 בשאלות האחריות של המטפל: האם זה טוב למטופלים או לפחות לא מזיק להם, שסיפורם יתפרסם
🔷 באחריות המטפלים לעבודה עם עצמם בנושא תיאור המקרה
🔷 בהשטחת ממד הידיעה והפיכתו ממשתנה לקבוע
יש לציין, שהסוגיות שהוצגו, עסקו בשאלת כתיבה או הרצאה של תיאורי מקרה ולא בשאלה האם ואיך להביא תיאורי מקרה להדרכה אישית, קבוצתית או הדרכת עמיתים (שאלה עם שיקולים שונים).
חלק ד' – פתרונות פרקטים טובים
החלקים הבאים של המאמר יידונו ב:
🔷 שני פתרונות "נכונים" ו"טובים" שכדאי לנהוג על פיהם בעת כתיבת תיאורי מקרה.
🔷 סוגיות נוספות הקשורות ל: ההשפעה ההיקפית על מטופלים אחרים שיודעים שהמטפל כותב תיאורי מקרה (לא עליהם), ההשפעה על הטיפול כאשר כותבים תיאור מקרה, מה קורה במצבים שבהם מישהו חושב שתיאור המקרה מתבסס עליו ולא כך הדבר ונושאים נוספים, חשובים ומהותיים הקשורים לסוגיה זו..
© כל הזכויות שמורות לאור שחר, מחבר המאמר