כמו שיר שנכתב
אות אחרי אות
במשך זמן רב.
כבר כמה חודשים שאני רוצה לכתוב ולשתף את החוויה של סיום הקורס התהליכי ב"דרך העומק".
מסע של ארבע שנים.
במהלך הזמן הזה יכולתי להגיע ולהיות כפי שאני, במקום שבו אפשר לתת אמון במנחה ובשותפים לדרך.
וכך – כל מה שעולה יכול לקבל מקום.
ההזמנה המתמשכת הזו נותנת לנושאים העמוקים יותר להגיע, עד כמה שניתן, ולהיראות בעיניים טובות.
כשהתמיכה הנכונה קיימת, במקום שאינו תגובתי מדי,
שיש בו לב, אכפתיות, אמת וכנות, התייחסות קשובה ואוהבת –
נוצרת תנועה של ריפוי.
לכל דבר יש את המשקל שלו.
עימותים מתאפשרים והופכים להתרחשות שגם ממנה נולדת צמיחה מיטיבה.
מבלי שנעשה מאמץ גדול מדי, מתרחשת התבגרות.
יש עבודה של התמדה, הישארות, הסכמה לפגוש,
להרגיש, להיות ביחד.
אז יש מאמץ נכון, אבל לא דחיפה או לחץ לעבר ההתקדמות.
הסוגיות המרכזיות בחיים, בהווה, בעבר, בעתיד, עוברות לישה.
הסתכלות פנימה לעומק, ויציאה בחזרה אל החיים.
החיים עצמם, במציאות החיצונית מהווים עוגן, והמסע הפנימי מאפשר לדרך להתגלות אט אט.
אנרגיה שהייתה אחוזה סביב קונפליקטים פנימיים או עניינים שלא קיבלו מקום, הולכת ומשתחררת
והמרחב מתפנה לאנרגיה שרוצה בחיים, בטוב בהתפתחות.
יש רוח גבית כמו ידיים תומכות של הורה מיטיב, של אחים לדרך ולמסע.
כמה זה יכול להיות קשה להישאר, להתקרב.
וכמה חשובה הלגיטימציה להרגיש ולומר, ולהיות, וגם לא להיות לעתים.
הכבוד לגבולות בריאים והתמיכה בקיומם.
כל אלה מבריאים את הנפש,
ומאפשרים לה להבין ברמה החווייתית איך לגדול, איך לחיות,
איך להתרווח בתוך החיים האלה, גם ברגעי קושי.
העבודה דרך
גוף, תנועה, מרחב פיסי,
צבעים וצורות, דמויות פנימיות, עולמות וקולות –
מעלה חומרים ראשוניים אל פני השטח.
חיבור של המילים והחשיבה אל החוויה הפנימית.
עומק המסירות בה המנחה מסכים להיות שם –
כמה לא מובן מאליו שאפשר לסמוך ולתת אמון, וכמה זה בונה.
כמה היססתי והטלתי ספק, חשבתי, אולי זה יותר מדי.
לא פשוט להחזיק את הנוכחות עם התלבטות, עם רגל אחת שרוצה לצאת החוצה, לנוס על נפשה.
ההכרה ההדרגתית והחשובה בקושי הזה, הביאה איתה הבנה שהוא מבוסס על כוח קדום ועתיק, המבקש למנוע את המפגש וההתמודדות עם מה שטמון שם, וכך גם מונע ריפוי והתפתחות.
זכיתי לקבל את הליווי הטוב ביותר שאפשר לדמיין
קבוצה נדירה שכל אחד ואחת בה משמעותיים לאין שיעור.
מנחה שלוקח אחריות מלאה, ומתמסר לנוכחות בתוך התהליך שלו ושל תלמידיו.
שיודע מהם יחסים בריאים, מהי פרידה בריאה, ולא מפחד להקשיב גם לניואנסים הקטנים והמשמעותיים ביותר, עד כמה שזה עלול להיות מתיש וחופר… לא מוותר, לא מוותר עלי.
זו חוויה שמשנה את החיים,
לא הקלישאה של משנה חיים. הדבר האמיתי.
תודה עמוקה.
פרק שהסתיים במסע שעברתי
ועודני ממשיכה בו
נכתב כאן כמילים,
המרחפות ונוגעות בהוויה עצמה,
מתגבשות למשפטים ולפסקאות
ועדיין
הן כמו שיר.
