איך אפשר לכתוב משהו ממצה, שיבטא את ההרגשה ואת המקום בו אני נמצאת בסיום תהליך כה ארוך ומשמעותי בדרך העומק?
סיום תהליך הסטאז', האוסף אל תוכו ארבע וחצי שנים של הקשבה, למידה, התנסות, עבודה משותפת והנחיה.
סיום שיש בו הרגשה של סיפוק, שמחה, עושר ומלאות.
סיום שיש בו חגיגיות, אהבה.
מבט מודע, צלול ואוהב על העבר, וגם ציפיה מלאת חיים להמשך ולעתיד.
זו נקודת ציון בתוך תהליך הריפוי וההתפתחות המשמעותי ביותר שעברתי בחיי עד כה,
תהליך שאני עדיין בתוכו, ולשמחתי כבר מצליחה לתת ולהעביר ממנו הלאה.
תהליך שמאפשר לתת מחדש אמון בקשר אנושי – ולחוות לעומק כמה ריפוי יכול להתרחש בתוך קשר בריא ונוכח. לגלות איך מגדלים ומחזיקים קשרים כאלה בחיים.
אני מוצאת את עצמי בעיקר מלאה בהכרת תודה ובהערכה עמוקה.
לאור – אור שחר על ההנחיה ועל הליווי הקשוב, המתמיד, המלא. ליווי שמאפשר לי להרגיש נראית, ומלמד אותי להיות עם עצמי ועם אחרים בנוכחות הולכת ומעמיקה, צומחת ומתפתחת.
לכל חברי הקבוצה שאני זוכה ללכת לצידם ואיתם – על העבודה המשותפת, על ההקשבה ההדדית האינסופית, על הכנות והמוכנות להביא את עצמכם ואת חייכם באופן כל כך אמיתי וחווייתי.
בדרך המיוחדת הזו כל אחת ואחד מאיתנו, וכולנו ביחד, יכולים לפגוש את העולמות הפנימיים שלנו – עולמות שמתגלים, משתקפים, מפתיעים ומתהווים, מקבלים מקום, ועוד מקום, וריפוי.
זה רגע שיש לו טעם של התרגשות ולב שמתרחב –
לגדול עוד קצת, להתבגר ולצאת שוב אל העולם –
מצויידת בשורשים עמוקים, מייצבים, גמישים ואיתנים יותר משהיו.
בזוג כנפיים שאפשר לעוף איתן לכל מקום.
ובידיים תומכות שנותנות גב לכל האפשרויות שעשויות להתממש.
אז הנה אני כאן –
עם התודה העמוקה,
והסקרנות בלב
והעיניים הנוצצות, המסתכלות אל העתיד
מרגישה, ומחכה לצורות החדשות המסתוריות
שמתגבשות להן במעמקים
ברגעים אלה ממש
טל שני.
הפוסט בפייסבוק
